התקף פאניקה

Written by on יולי 27, 2013 in שונות with 0 Comments

 

מלחמת המפרץ השניה נגמרה, ללא שום אירועים מיוחדים, וטוב שכך. מזמן שכחנו אותה. אם נתבונן לרגע אחורה, נראה שהיא הציבה בפנינו דילמה של התמודדות, ונוכל לבחון את האופן בו פעלנו ביחס אליה, ואולי ללמוד מכך משהו על עצמנו במצבי חיים אחרים.
הבעיה שהיא העמידה בפנינו היתה, איך מתמודדים עם ההוויה הדו ראשית הזו, האומרת, שרוב הסיכויים שלא יקרה פה דבר, אבל יש סיכון קטנטן שבכל זאת משהו, מתישהו, יקרה? אז כמה מאיתנו, נכנסו בשבוע הראשון לפאניקה, כלומר, לקחו בחשבון רק אפשרות אחת, של סכנה, כאל וודאות מוחלטת שמשהו יקרה. אחרים, מתוך הכחשה של הסכנה, עברו לקיצוניות השניה, והכריזו, ש'הם לא מפחדים מכלום', ומלכתחילה סרבו לשאת עמם את המסיכות. בסופו של דבר, לאחר שלא קרה דבר, רבים עברו לצד השאנן, המתכחש. קשה לנו להכיל בתוכנו מציאות מורכבת שיש בה יותר מפן אחד, של סיכוי וסיכון, ורובנו, נוטים ל'יישר' את המציאות ולשטח אותה לפן אחד, שנוח לנו עמו.

זה לא רק בעניין המלחמה. זה בכלל בחיים. איך מכילים סיכוי וסיכון ביחד? כמה מאיתנו, למשל, שיש להם אפשרות לסגור עסקה כלשהי, בונים עליה תוכניות, מדמיינים בעיני רוחם כיצד ועל מה יבזבזו את הכסף שירוויחו ממנה, וכל זה עוד לפני שנחתמה העיסקה? כמה מאיתנו מסוגלים להתאפק ולהתיחס לעסקה כדבר שלא קיים, עד לרגע החתימה? עד לא מזמן חילקו בחברות הייטק רבות אופציות למועסקים, כסוג של הטבה. כמה מהעובדים התיחסו לאופציה הזו כאל נייר, שיש סיכוי שיישאר בגדר פיסת נייר,(סיכון) ולא כאל צ'ק מזומן (סיכוי)? בעניין דומה מוכרת הבדיחה שמספרת על משפחה המדמיינת שזכתה בפיס, וקונה מכונית. ואז מתחילים הילדים לריב מי יישב במושב הקדמי, ליד הנהג. הצעקות כ"כ רמות, שאבי המשפחה נאלץ להשתיק את הרוחות וקורא -'הי ילדים, צאו מהאוטו'.

כמה מאיתנו לוקחים בחשבון, שבחיי הזוגיות שלהם קיימת אופציית פרידה? גם אם היא קטנה מאד מאד מאד, ברוח דברי הרמט"כל ושר הביטחון, (על האפשרות שישראל תותקף במלחמת עיראק), היא תמיד קיימת. אם לא בצורה של גירושין, אז בסופו של דבר, בצורה של מוות, גם אם הוא בא בנסיבות טבעיות (של זיקנה). במילים אחרות, כמה מאיתנו חיים את החיים בידיעה שהמוות יכול לדפוק בדלתנו כל רגע, אך עושים זאת, לא בתחושת חרדה מתמדת, אלא נהנים ממה שיש, ובעת ובעונה אחת מתכוננים, רגשית ופרקטית, גם לאפשרויות אחרות? קשה לחיות בעולם שאין בו שלימות, שהכל בו זמני, בר שינוי, רבגוני והפיך. שבכל טוב יש רע, ובכל רע, ניתן למצוא גם פן טוב. שלא ניתן להפריד באמת בין הדברים, רק בדמיון שלנו. אבל זה טיבו של העולם.
כולנו מתגעגעים לשלימות, זו של גן עדן, ולכן אנו טווים לנו אותה, בכל מקום שהדבר רק אפשרי. או, כמובן, כדי לא להתאכזב, 'מפסיקים לצפות' בכלל. גם זה וגם זה, באים על חשבון תפיסת מציאות תקינה.

תאמרו, בשביל מה נחוץ להחזיק כל הזמן בידיעה שיש גם רע בעולם. כשיבוא, נתמודד איתו. למה לא להנות מהרגע, בלי לקחת בחשבון אפשרויות אחרות? מפני שיש לכך השלכות מרחיקות לכת על חיינו. למשל, כשאנו לא מוכנים לקחת בחשבון אפשרות של פרידה, בתור אופציה אפשרית בזוגיות שלנו, אנו עלולים להביא את עצמנו לקשר כמובנים מאליהם, מה שעלול לגרור התיחסות בהתאם, מהפרטנר שלנו. אנו עלולים לוותר על דברים חשובים לנו, אפילו על זהותנו, כדי לא להביא בחשבון את אופציית הפרידה. גם בעסקים, או בהזדמנויות אחרות שצצות לנו בחיים, אם ניסחף לראות דברים רק באופן מוחלט, חד צדדי, כי קשה לנו להכיל את רבגוניות האפשרויות, אנו עלולים לטעות טעויות גורליות. כמו למשל, כאשר אנו משקיעים את כספנו האחרון בהשקעה כלשהי, שאולי תניב פירות, ואולי לא. על חשבון הרווחים העתידיים אנו לווים כספים שאין לנו, כמו אנשים שעשו זאת בתקופות של גאות בבורסה, ואח"כ, איבדו את כל רכושם.

במילים אחרות, כשאנו בוחרים צד, ומתקשים להחזיק את שני הצדדים האפשריים, של סיכוי וסיכון, בסיטואציה לא וודאית, אנו משפיעים על המציאות, ולעיתים גם קובעים את כיוונה. אם אנו מחליטים מראש לוותר על משימה כלשהי, כי אנו חוששים להתעמת עם כישלון, (כלומר בחרנו בצד שאומר שאין שום סיכוי להצליח, מבלי שיש לנו וודאות לכך), אנו עשויים להחמיץ אפשרויות רבות שהיו נפתחות לנו, לוא היינו מתמודדים עם המשימה, ואולי אף מצליחים בה. כשאנו רואים את בתנו המתבגרת יוצאת עם חבר שלא נראה לנו, אם נצליח להכיל את האפשרות, שהקשר הזה מתאים לה, וגם אינו מתאים לה, יסתיים מתישהו, ואולי לא, ולא נדחוף אותה להיפרד ממנו, יתכן, שגם היא תגיע למסקנה שאינו מתאים לה, בכוחות עצמה. כשאנו מסוגלים להחזיק את הסיכוי והסיכון בתוכנו כאופציות אפשריות, עד שנקבעת וודאות כלשהי, אנו מאפשרים לסיכוי , את מירב המרחב להיוולד.

אז בעניין המלחמה שנגמרה בינתיים, ובחיים בכלל, חשוב להתכונן לגרוע מכל, ולקוות לטוב ביותר. אולי יש משהו בכך, שאנו היהודים מוהלים כל שמחה בעצב, כורכים בכל מנת חרוסת קצת מרור.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top