מחוץ לחיים

Written by on יולי 20, 2013 in איך להתמודד עם חרדה with 0 Comments

iStock_000007045070Small

למה אני חי בהרגשה שהחיים עוברים לידי? אנשים רבים שואלים עצמם שאלה זו, ומתנהלים בתחושה, שאיכשהו הם לא ממש בתוך החיים. זה לא שבהכרח חסר להם משהו, יתכן אפילו שיש להם כביכול הכל, ובכל זאת הרגשתם היא, שכל היש הזה, אינו מניב הרגשה שהם בחיים. הם שורדים, אבל לא חיים במובן העמוק של המלה. ספרה לי מישהי שחזרה מירח דבש, עם אהבת חייה, שהרגישה שהכל קורה אי שם בחוץ, מחוץ לה. שהדברים, כאילו אינם נוגעים בה. אנשים רבים חיים בתחושה שהכל תפל. שאין בשביל מה לקום בבוקר, ששום דבר אינו מרגש. כאילו מדובר בחיים של מישהו אחר. לא פעם מלווה את הדברים התהייה, האם יש לחיים משמעות כלשהי, ובצדה, הידיעה הברורה שאין.

השאלה האם לחיים יש משמעות, היא שאלה פילוסופית, והתשובות עליה, עשויות להיות מגוונות. תרומת הפסיכולוגיה לשאלה זו, היא התפיסה, שמשמעות החיים היא סובייקטיבית. איננו יכולים לקבוע עבור אף אדם האם יש לחייו משמעות, וגם לא להחליט בשבילו מבחוץ. משמעות היא משהו שהאדם עצמו מטעין בה את הדברים, היא הטעם המיוחד שהוא מוצא בחייו, אם נוצקה בו היכולת לתת לדברים משמעות. כאן לאחרים המשמעותיים בחיינו תפקיד חשוב, אך על כך בהמשך.

כיצד נוצרת יכולת זו? מה נותן לנו תחושת חיות? תחושה שאנחנו חלק מן הדברים, ולא צופים בהם כמו אורחים מכוכב אחר? מה מעניק לנו את הידיעה שלחיים יש משמעות? מה מקורה של הריקנות שבה אנו חשים לפעמים? האם היא בת לוויתם הנאמנה וההכרחית של השגרה והבנאליות? חלקנו טועה לחשוב שכן, שמשהו בשגרה, חייב להוביל לקיפאון מנוון, ולכן, על מנת להרגיש 'חי', נחוצות חוויות מסעירות, 'ריגושים' מכל מיני סוגים. יש כאלה שמחפשים את הריגושים הללו בהרפתקאות, או פעילויות שיש בהן מתח או סיכון. החל מטיפוס הרים, מירוצי מכוניות, נסיעות תכופות לחו"ל, וכלה במשחקי קלפים, או הימורים מכל סוג שהוא. אחרים, מתמכרים פשוט לאהבה, או לסקס. חיים מהתאהבות להתאהבות, ובלעדיה, חשים ללא אוויר לנשימה. האדרנלין המוזרם לדם בנסיבות אלה, הממכר כ"כ, מציף באיזו תחושת קיום חריפה וייחודית. יש כאלה, שגם חוויות מסוג זה, מותירות אותם אדישים או משועממים, עם חלל פנימי גדול.

תחושת החיות קשורה לרוב, לא בפעילות כלשהי, או בנסיבות חיים מרתקות, אלא בקיומו של גרעין חי ופועם בקרבנו. גרעין זה חי ומתקיים, אם יש מי ש'מחזיק' עבורנו בינקותנו, את החיות שבנו. אנו נולדים חיים, כמובן, אך קיומנו הפסיכולוגי, הרגשי, אינו עניין מובן מאליו. כדי לקיים את החיות שבנו, נחוץ שתהיה שם דמות מטפלת, שתשמור על רצף של נוכחות. תינוק מרגיש חי, בראש ובראשונה, כל זמן שיש שם מי שדואג לו, כל זמן שאינו נעזב. כאשר הוא נעזב לזמן ממושך, פיזית או רגשית, משהו בו מת. אנו מכירים את התחושה הזו במצבים של פרידה, כאשר מישהו יקר לנו עוזב אותנו, או כאשר, מישהו קרוב לנו מת. אנו כאילו מאבדים חלק מעצמנו. כך מרגיש תינוק, שלא מתיחסים אליו באופן הנחוץ לו. הגרעין הפועם שבו מת.

לא רק רצף של נוכחות נחוץ לנו כדי לקיים את החיות שבנו, אלא גם תחושת חיבור ושייכות. אמא שנמצאת פיזית, אך אינה חשה חיבור לתינוקה, מותירה את הדלת לחיים עבורו, נעולה, שכן אמא, היא מקור החיים עבורו. בלעדיה, הוא חשוב כמת. תרתי משמע. כדי שתהיה משמעות לחייו, הוא צריך שם מישהי, שבעיניה, יוכל לראות את עצמו משמעותי. רק אם יחוש שהוא חשוב בעיניה, תהיה לחייו משמעות. תהיה לו סיבה טובה לקום בבוקר, גם בבגרותו. נשמע טיפשי, ואולי אפילו מופרך. מה ליחס של אמא אלי בינקותי, ולעובדה, שהבוקר אני קם בדיכי, ובלי חשק ללכת לעבודה שאני שונא? תתפלאו, זה מה שעושה את כל ההבדל. כשמשהו חסר שם בינקות, חסרה איזו חולית חיבור בינינו לבין העולם, ושום דבר לא מצליח לחבר אותנו אליו.
חווית השייכות התקינה, היא אם כן מרכיב חשוב ביכולת שלנו לקחת חלק בחיים, ולא לעבור אותם עם תחושה שאנו מתים מהלכים. הגרעין החי שבנו, שנותן הרגשה של משמעות, מתגבש סביב החוויה שאנו חשים שייכים למישהו חשוב לנו. לחיים יש טעם, כשאנו חשים שיש מי שקיומנו חשוב להם. חישבו על ילדינו, כמה מהם (שלא בטובתם), מחזיקים את חלקנו, פשוטו כמשמעו, בחיים. בלעדיהם, היינו בוחרים אולי, שלא לחיות. כמה קיומו של אחר משמעותי נותן לחיינו טעם.

שמתם לב לעובדה שהמילה מאושר, מקורה בשורש לאשר? מאושר, הוא מי שמאושר, מי שקיומו אושר בידי האחרים המשמעותיים לו.

אז מה, מי שלא אושר בינקותו, נגזר עליו לחיות חיי סבל?

האם ניתן להחיות ולהאיר מחדש את הגרעין שכבה, כשאתרע מזלנו, ולא היה שם מי שיחזיק עבורנו את החיים? ניתן. אבל זה לא כל כך פשוט. לפעמים, מתמזל מזלנו, ואנו פוגשים בחיים מישהו, שמוכן להעניק לנו חוויה מתקנת, שמאפשרת לנו לראות את עצמנו דרכו באופן שונה מבילדותנו. זה יכול להיות בן זוג, או מורה, או אפילו חבר טוב. אבל, ברוב המקרים, כל אלו לא מספיקים. נותרה, אם כן עוד אפשרות אחת לשינוי. במסגרת של טיפול פסיכולוגי. כל אחד מאיתנו שאורו כבה, צופן בתוכו תקווה, שמתישהו יגיע מישהו, שיאיר שם את החשיכה, ויהיה מוכן למלא את התפקיד המחייה הזה עבורו. זה נשמע דמיוני, אבל לשם כך נועד טיפול. אם נוצר קשר טיפולי טוב, הנס הזה מתרחש.

Tags: ,

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top