מתי לפנות להתערבות מקצועית

iStock_000023709116Small

משל עתיק יומין מספר על זאב שעצם נתקעה בגרונו, בשעת ארוחה דשנה. הוא נבהל וחשב לעצמו, "מה יהיה?  אם לא אצליח להוציא אותה, אחנק". חסידה שעברה במקום, התנדבה להכניס את מקורה הדק לגרונו, ושלפה את העצם. "עכשיו, כשאתה מרגיש טוב, מה תתן לי בתמורה?" שאלה בסיום הטיפול. "תמורה את מבקשת?" הזדעק הזאב, "תגידי תודה שהכנסת את ראשך ללוע הזאב, וגם יצאת בשלום".  

כולנו מביאים לקשר הזוגי המון ציפיות, שחלקן הגדול אינו מדובר. ציפיות אלה הן בעצם לב ליבה  של ההתרחשות בכל קשר, ומילויין ההדדי, כמו בכל הסכם בין שני אנשים הוא הערובה להמשך קיומו של קשר תקין. חלקנו, כמו החסידה במשל,  מוכנים להשקיע את חלקנו בקשר, אך לאורך זמן אנו מצפים לתמורה. אנו מצפים להכרת תודה, מילה טובה, יחס חם, מחווה חוזרת מצידו של הפרטנר, או השתתפות דומה בעת צרה. אבל לא תמיד ציפיותינו נענות על ידי בני הזוג. חלקם, נוהגים בהשקעה שלנו בקשר, כדבר מובן מאליו, כמו הזאב שחשב שמגיעה לו עזרה בעת משבר, אך כשמגיעה עת התמורה, הם מתחמקים כמוהו, או רואים בכך חוצפה או תובענות מוגזמת. ציפיות שאינן מתממשות, הן המקור העיקרי לכאבי הלב ולמריבות הקשות בין בני זוג. לפעמים היענותנו לצרכיו של הפרטנר, דווקא פותחת בור ללא תחתית של תביעות מצידו, שיוצרות בנו תחושה של ניצול, כפי שחשה מן הסתם החסידה במשל. לא פעם אנו שואלים את עצמנו האם הקשיים בהם אנו שרויים הם עניין שכדאי להתעמת עליו, וכאשר העימותים החוזרים ונשנים לא עוזרים, אנו שואלים עצמנו האם יש דרך אחרת לשנות את הקשר. לא פעם, אנו מגלים, כי הצד השני אינו ממלא את חלקו בקשר, או שמלכתחילה נכנסנו להסדר לא הוגן (כמו החסידה). לפעמים אנו משתנים עם החיים, ומפסיקים לרצות למלא את התפקיד שנטלנו על עצמנו בתחילת הקשר. ואז אנו מגלים, שכאשר אנו משתנים, או רוצים בשינוי מן הצד השני, נעמד הפרטנר על שתי רגליו האחוריות, ונלחם להשאיר הסדרים ישנים, גם אם הם מקפחים. כאילו  שכח, שאנו לא נמצאים שם, אך ורק כדי לשרת את צרכיו.

האם בכל פעם שהפרטנר מכזיב, או עם כל קושי שמתעורר בזוגיות צריך לרוץ לטיפול, כדי שהמטפל רחמנא ליצלן יפסוק מי צודק ומה לעשות? התשובה היא  כמובן לא. אז מתי כן?  האם מריבות על כסף מצדיקות פנייה לטיפול, בעיות מיניות, או סתם ויכוחים שטותיים יומיומיים על עניינים לא חשובים כביכול, אשר פוגעים באיכות החיים?

מריבות אינן בהכרח דבר רע. לעיתים קרובות המריבה היא דרך לבטא אי נחת של אחד מבני הזוג ביחס לעניין מסוים, מתוך ניסיון להביא לשינוי.העובדה שהדברים מגיעים לרתיחה, מחייבת לא פעם את בני הזוג לשקול מחדש את עמדותיהם, ובסופו של דבר מובילה לשינוי ולהתפתחות.

רוני ואפרת, זוג נשוי באמצע שנות השלושים, פתחו ביחד עסק, אותו ניהלו מהבית. כתוצאה מכך, רוני מצא עצמו כל היום בטלפונים ועניינים עסקיים, והתנתק לגמרי מההוויה המשפחתית. הוא התעלם מן הילדים, ומאפרת, ושקע ראשו ורובו בעסק. אפרת הרגישה, שכל העול של הבית נופל עליה, וכאשר היא רוצה לצאת בערב איתו או עם חברות, הוא מעקם את הפרצוף, כי אז אין מי שיטפל בילדים. לאחר מספר חודשים אינטנסיביים, פרץ ריב קשה בין השניים. רוני הטיח באפרת, שהיא לא נותנת לו תמיכה, ופונה אליו כל הזמן בבקשות לא מתחשבות, ואפרת האשימה את רוני, שהוא מזניח לגמרי את עניני הבית, והפך אותה לשבויה של העסק. אחרי חילופי דברים קשים, לקחו השניים פסק זמן זה מזו. לאחר מחשבה, שבו לדבר, והחליטו להעביר את העסק אל מחוץ לבית, למרות ההוצאה הכרוכה בכך.

זוהי דוגמה לזוג שאינו זקוק לייעוץ  זוגי. הם קרובים זה לזו, מסוגלים להבהיר מה מפריע להם, ויכולים להגיע לפתרונות, ללא עזרה חיצונית. הם מסוגלים לספוג את הפגיעה, שגרם להם הפרטנר, מבלי לאבד לחלוטין את האהבה זה לזו, ומבלי להיכנס לעמדת פגיעות כזו, שאינה מאפשרת לדון בבעיות בצורה עניינית. יש בהם מידת גמישות מספקת, שמאפשרת להם  להשתנות כנדרש מן הנסיבות, ולא להתבצר מאחורי עמדות. כל אחד מהם מסוגל להבחין ולקחת אחריות לגבי התרומה שלו לסבך המעגלי של הקשר, עניין שהוא קריטי לפתרון בעיות זוגיות.

בניגוד לכך, שולי ודני הם זוג, שנחוצה לו עזרה מקצועית. הם נשואים 15 שנה, וגם הם בעלי עסק משותף. דני הוא אדם סגור, נוטה לעצבנות, זקוק  למרחב לעצמו. שולי, היא אשה תוססת, מלאת חיים וחברותית, אך זקוקה להרבה תשומת לב והתיחסות. "כל החיים אני מצפה שדני יהיה פרטנר אמיתי, חבר נפש שלי, והוא לא. ככל שאני מנסה להסביר לו זאת, הוא רק מתרחק ממני, ונשאר שעות נוספות בעסק, כדי לא לחזור הביתה". לכאורה אין דופי בציפייתה של שולי. מה בסה"כ היא רוצה, לחלוק את רגשותיה ומחשבותיה האינטימיות עם בעלה? זה בהחלט לגיטימי, אך הבעיה מתעוררת במקום בו רוב הבעיות הזוגיות הבלתי פתורות נתקעות ומחייבות סיוע. שולי מתרגמת את חוסר היענותו של בעלה לציפיותיה כ"לא רוצה".  "אם הוא אוהב אותי, איך יתכן שבשבילי הוא לא יהיה מוכן להשתנות?" לכאורה, שולי צודקת, אילו באמת היה אכפת לדני ממנה, היה עושה כל מאמץ על מנת לבוא לקראתה. אך האמת במקרה זה ובדומיו היא שונה. דני מן הסתם, לא יכול. פשוט מפני שבנושא זה, הוא אינו מפותח דיו. חסרים לו הכלים הרגשיים לשתף או לקחת חלק בעולמו הרגשי של האחר. הבית בו גדל היה עוין ומנוכר מאד, וזו שפת ההתיחסות שהוא מכיר. זה כמובן אינו מצדיק את התיחסותו, אך אלו הן העובדות. לוא היתה שולי  מבינה זאת, היא היתה נפגעת פחות, וחושבת איך לעזור לבעלה לפתח את היכולות הללו, על מנת שזוגיותם תהיה מספקת יותר. או לחילופין, היתה מגיעה למסקנה, שאם היא רוצה לחיות עם בעלה עליה ללמוד לחיות עם מה שהוא כן מסוגל להציע, ואת שאר צרכיה למלא באופן אחר, עם חברה טובה למשל, או בכל דרך אחרת. הבעיה של שולי, כפי שזה קורה כל כך הרבה פעמים, שהיא שבויה במעגלים הפנימיים של עצמה. שולי גדלה בבית בו חשה דחויה, ועל כן  היא מביאה לקשר הזוגי כמיהות, שבן הזוג יהיה בשבילה מה שאף פעם, אף אחד לא היה. היא זקוקה לפיצוי  על החסכים שלה, ולכן מתרגמת כל חסר בהתיחסות, כהמשכה של אותה דחייה ראשונית, שגרמה לה להיפגע ולהתמרמר כל כך. על כן היא נכנסת למלכודת השניה שלה, (הראשונה היתה שהיא מתרגמת לא יכול כלא רוצה), בכך שהיא תובעת מבעלה לתת לה את מה שמגיע לה, והתוצאה היא יחסים מתוחים, רוויי האשמות. שולי שוכחת כאן, כמו רבים מאיתנו,  שיחסים אינם נקבעים על ידי אירוע חד פעמי, אלא יש בהם מעגליות שחוזרת אלינו כבומרנג, בסופו של דבר. האינפוט שאנו מביאים ליחסים, חוזר אלינו במעין פינג פונג של גירוי ותגובה, של תן וקח. אם שולי מטעינה את היחסים במטענים שליליים, אל לה להתפלא, שבעלה מתרחק. פשוט לא נעים לו. דני מצידו, מרגיש שהדבר האחרון שנחוץ לו, זו עוד אמא ביקורתית , שתתן לו את ההרגשה, שמה שהוא לא עושה, תמיד הוא לא בסדר. הוא מצפה, מהפרטנרית שלו, בדומה לרבים מאיתנו, שבמקום שתבקר אותו, תהיה רכה וסלחנית, ואז גם הוא יוכל להיפתח אליה יותר.

אם כן, כאשר  אחד מבני הזוג או שניהם חשים בלתי מסופקים בקשר והדבר גורר מריבות אינסופיות, שהופכות לדפוס חיים, שחוזר על עצמו במעגלות ממאירה, חסרת מוצא, שאוכלת כל חלקה טובה לא מותירה רגעים נעימים, ומכרסמת באהבה עצמה, יש מקום לשקול התערבות מקצועית. בעיקר, כאשר יש שם צד אחד שמנסה כל הזמן להפעיל שליטה על הצד האחר, באמצעות טענות חוזרות ונשנות, ביקורת, ציפיות להתנהגות מסוימת, ועוד. גם אם כל טענותיו של הצד ה"שתלטן" צודקות, עדיין יש מקום לעזרה מבחוץ, כיוון שאם טענותיו נתפסות על ידי הפרטנר כשתלטנות, פירושו של דבר, שהוא אינו מבחין דיו בפרטנר ואינו מכבד מספיק את פרטיותו, או שאינו יודע להפיק ממנו את התגובות הרצויות לו. כלומר, אינו מצליח לצאת מהמעגל של עצמו על מנת ליצור מעגליות חדשה בזוגיות.

לרוב הדבר קורה, כאשר שני בני הזוג אינם בשלים דיים ליטול עמדה בוגרת ואחראית על עצמם ועל הקשר, וכל אחד מהם מצפה שהאחר יהיה הראשון שישתנה. ("אם הוא יתיחס אלי בכבוד ובחמימות, ולא כמובנת מאליה, לא אדחה אותו במיטה"). שני בני הזוג נתקעים במין מעגל קסמים שאינם מצליחים לפרוץ. הם חלוקים ביניהם מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, ולכן נחוץ  גורם שיבחן את הדברים מהצד, ויאפשר לפחות לאחד הצדדים לצמוח או לשנות את הדפוסים באופן, שהשני ימצא עצמו מגיב  אחרת.  

לא פעם הציפיות המתנגשות נובעות מתפיסה שונה של מהי זוגיות. עבור שלומי, פירושה של זוגיות היה, שהוא לוקח על עצמו את כל עול הפרנסה של המשפחה, ובתמורה, מצפה שאשתו אילנה, תחכה לו כל ערב עם חיוך רחב, וארוחת ערב. כאשר אילנה התחילה לבטא ציפיות לעשות משהו מעבר למשק הבית, ורצתה ללכת ללמוד, הרגיש שלומי מאוים, והתנגד לכך בחריפות, בטענה שזה בזבוז כסף שאין להם, ושזה יפגע בילדים. הוא חשש בתוך תוכו, שאם אילנה תלמד ותשכיל, הוא יאבד את ערכו בעיניה, והיא עלולה לעזוב אותו. אילנה הרגישה היא לא ממצה שאיפות שתמיד היו לה אך חששה לבטאן, כי לא האמינה בעצמה. היא חשה פגועה מכך ששלומי אינו מעודד ומחזק אותה, ונותן לה תחושה שהוא לא מאמין בה. כך שמאחורי הויכוח על הכסף עמדה שאלתה של אילנה האם אתה מאמין בי, ושאלתו של שלומי האם תישארי נאמנה לי.

למרות שציפיות הן עניין כה דומיננטי ביחסים, מכיוון שהן סמויות, או לא תמיד מודעות, בני הזוג לא תמיד ערים לגרעין הקושי ביניהם. הם יכולים למצוא עצמם רבים על איזה ריהוט יקנו לסלון, ולהגיע למלחמת עולם סביב העניין, כשבעצם מה שמסתתר מאחורי העניין, זו תחושה של אחד הצדדים, שאף פעם לא מתחשבים בדעתו, או רצון להכשיל את העניין המשותף בגלל רצון ילדותי לנקם – הוא לא עזר לי כשהייתי זקוקה לו, עכשיו אני אמנע ממנו משהו שחשוב לו. לא פעם, בני זוג מתקשים לדבר בגילוי לב על מה שמציק להם באמת, או על הציפייה שנכזבה, בגלל שהם מרגישים שזה ילדותי מדי, או שהם מובכים, או שהם חשים פגועים מאד על ידי הפרטנר ונסגרים, או שחוששים לפגוע בו. כל זה יוצר סבך, שלעיתים קשה להתיר אותו, אלא באמצעות אוזן שלישית קשובה, שתאפשר לפתוח את הקשיים האמיתיים ללא חשש או בושה. ככלל, אין נושא, שאינו לגיטימי  לפנות עמו לטיפול זוגי. גם אם הוא נראה הטיפשי ביותר בעולם. מן הסתם, מאחורי הדברים יכולים להסתתר נושאים עמוקים ורציניים ביותר, שהאדם עצמו מתקשה לזהות בכוחות עצמו. לכן השאלה מתי לפנות איננה תלוית נושא כלשהו, כמו התחושה של תקיעות בעניין מסוים שחוזר על עצמו, ושהזוג לא מצליח להתיר אותו בכוחות עצמו, ושהוא מספיק מפריע על מנת שיווצר הצורך לשנותו. ישנם בכל זאת נושאים שיש להם נטייה לעורר סביבם קשיים זוגיים, ואשר התערבות מקצועית בהם, יכולה לסייע:

בעיות ביחסים האינטימיים, הן אחד הנושאים שלא פעם מחייבים התערבות מקצועית, מן הסתם בגלל מרכזיותם בקשר הזוגי . טלי ואבי נשואים מזה 17 שנה, ולהם 4 ילדים. במשך השנים הקשר ביניהם התרחק, והם תפקדו בעיקר כהורים לילדים. בענייני מין, השניים היו תמיד עצורים במיוחד, מה שגרם לכך שאבי מעולם לא התעניין לדעת אם טלי נהנית  מיחסי המין ביניהם, וטלי לא היתה מסוגלת לומר לו, שהיא אף פעם לא נהנתה איתו. כשהקיר שחוצץ בין שני בני הזוג כה גבוה, לרוב קשה להם לפרוץ אותו בכוחות עצמם. נחוצה התערבות חיצונית, של אדם, שבני הזוג יוכלו לבטוח בו ולהיפתח בפניו, על מנת שיתווך ויגשר באותם מקומות בהם בני הזוג עצורים זה עם זו.
   

דוגמה אחרת לבעיות אינטימיות קשורה לזוגות שאינם מקיימים ביניהם יחסי מין תקופה ממושכת, ואחד מהם לפחות, עדיין מעוניין בכך. העדר קשר מיני מצביע על שבר בליבה הפנימית של הקשר, ובד"כ יש לו גם ביטויים אחרים בקשר. אילן ורותי היו נשואים 22 שנה, כאשר פנו לטיפול. כשהגיעו, הנתק ביניהם היה בשיאו. הם לא היו מסוגלים להיות ביחד זה עם זו, ולמצוא נושא לשיחה משותפת. רותי סרבה לקיים יחסים עם דני וטענה שהוא אינו מתיחס אליה, אינו יודע לאהוב, ובמריבות ביניהם, משפיל אותה, מזלזל בה, ופוגע בערכה כבן אדם. דני טען שכל ההתפרצויות שלו נובעות מתסכולו מכך שהיא דוחה אותו, ופוגעת בגבריותו. ההתערבות המקצועית סייעה לרותי לחזק את ערכה בעיני עצמה, להיות יותר אסרטבית ופחות פגיעה בקשריה עם אילן, מה שהוביל מצידו להתיחסות פחות מזלזלת, ובמשך הזמן איפשר להם לחזור ליחסי קירבה.

מצבים נוספים שמומלץ בהם לשקול התערבות מקצועית הם מצבים בהם נוצר משבר של חוסר אימון בין בני הזוג, מסיבות שונות, לרוב בשל בגידה. רמי וגילה נשואים 30 שנה. זה היה סיפור אהבה ממבט ראשון. עד היום הם אוהבים, אך עדיין מעיבה על יחסיהם אפיזודה, שארעה 15 שנה קודם לכן. כשגילה נסעה מטעם עבודתה לסופשבוע, התברר לה שבעלה בילה באותו זמן עם אשה אחרת. הארוע היה חד פעמי, אבל מאותו יום גילה נסגרה, ושוב לא יכלה להנות מיחסי המין ביניהם. כמה שלא ניסתה לברר עם רמי את פרטי הארוע, נותרו בליבה סימני שאלה לא פתורים, וכאב,  שרמי לא השכיל לטפל בו. משבר של חוסר אימון מחייב נקיטת פעולות מסוימות, שאם בני הזוג אינם ערים להן, המשבר החולף עלול להפוך לפצע  פתוח ביחסים, שיכרסם באיכות הקשר לשנים. שני בני הזוג חייבים להיות ערים וסובלניים, זה לרגישותו של זה, לתקופה ממושכת, לפני שניתן לשקם את האימון שהיה קודם לכן. לא פעם, כאשר אחד הצדדים נתפס בבגידה, הופך הצד הנבגד לחשדן, בעוד הבוגד, שסיים את פרשת הבגידה, מרגיש שצריך לעבור הלאה, ולהפוך דף, ולא להזכיר כל הזמן את העבר. הוא מרגיש שכעת, כשהכל השתנה, עדיין הוא לא מקבל את הקרדיט הראוי לו, מה שמוביל להתמרמרות וכעסים, ומגביר את הפגיעות של הצד הנבגד. לא פעם הקורבן הופך בבלי דעת למקרבן של הצד הבוגד, בשם פגיעותו. לכן התערבות מקצועית בזמן, עשויה לסייע לתהליך שיקום נכון של האימון, ולמנוע כרוניזציה של בעיות.

נושא נוסף שמומלצת בו התערבות מקצועית, הוא מצב שבו בני הזוג חלוקים באופן ניכר על דרך חינוך הילדים, ומערערים זה את סמכותו של זו, בעיני הילדים. לעיתים קרובות מאבקי הכוח בין בני הזוג מועתקים לזירת הילדים, כי הילדים הם "כוח". הם יכולים לשפוט ולצדד באחד הצדדים, ונאמנותם לאחד הצדדים, נותנת נקודות לאותו צד במאבקים בנושאים אחרים. חשוב לדעת כי כאשר מעבירים לילדים מסר של חוסר עקביות, וחוסר הערכה של אחד הצדדים כלפי רעהו, גדלים ילדים חסרי גבולות, שאף פעם לא מבינים ש"לא" הוא "לא", כי מניסיונם, "לא" יכול להפוך ל"כן", אם רק יתאמצו עוד קצת. בנוסף לכך חשוב לדעת שכל עירוב של הילדים במריבות הזוגיות, (יש ילדים שיודעים על בעיות המין של הוריהם), מהווה פגיעה חמורה בהם, הכולאת  אותם  בסבך של נאמנויות. הדבר יוצר בהם אי שקט, ומפצל אותם מבפנים. בסופו של דבר הם אוהבים את שני ההורים, ולא היו רוצים לחיות בין מחנות באופן, שמה שלא יעשו, תמיד ייתפסו על ידי אחד הצדדים כ"ילדים רעים". אם כן, כאשר בני זוג מוצאים עצמם רבים קשות בנושאי חינוך, בגלל תפיסות עולם שונות, או שאחד מהם חש שהשני שובר לו את הסמכות באופן עקבי על ידי כך שאומר "כן" לילד על מה שהוא אמר "לא", או שצד אחד מרגיש שהשני מנצל אותו בקשר עם הילדים לעשות את כל העבודה המלוכלכת של העימותים, כך שהוא יוצא תמיד הרע, כל אלה מצבים שמומלץ לשקול בהם התיעצות מקצועית.

קשיים זוגיים לא בהכרח באים לידי ביטוי רק במריבות.לעיתים , בני הזוג חוששים להתעמת ביניהם, ואז, הקושי בא לידי ביטוי בתחושת ריקנות, שעמום, אין יותר נושאים משותפים לדבר עליהם, ויש הרגשה כללית של התרחקות. לא פעם אנשים חיים בתחושה הזו שנים רבות, אך לא פונים לעזרה, כי נדמה להם ש"ככה זה החיים" ו"כולם חיים ככה".

לא תמיד זה נכון. יש מצבים שאפשר להחיות בהם את הקשר, העניין ההדדי, והאהבה, אך נחוץ לרדת לשורש הבעיה. יש מצבים, כמובן, שאחד הצדדים אינו מעוניין יותר בהמשך הקשר, ושוקל פרידה.

גם בנושא זה מומלץ להיעזר בו באיש מקצוע. לא פעם אחד הצדדים רוצה להיפרד למשל, כי מרגיש שהאהבה מתה, אך  רגשי האשמה משתקים אותו. הוא לא בטוח שזה הצעד הנכון לעשות, או  חושש מן הצעד הזה, מהשלכותיו, ממה שיהיה אחר כך, שוקל איך להציג זאת בפני הילדים, ועוד. עזרה של איש מקצוע בנושא זה, יכולה לסייע להיות שלימים עם ההחלטה שמקבלים, מה שמקל אחר כך עם ההתמודדויות הקשות שבאות לאחר קבלת ההחלטה. עזרה מקצועית יכולה לסייע לעשות את הצעד של פרידה במינימום כאב לסובבים, אם כי היא לא יכולה למנוע את הכאב לחלוטין. בסיוע של איש מקצוע ניתן להתמודד עם השאלות של מה אומרים לילדים, ולעקוב אחר תגובותיהם למשבר, ולהרגיע את חרדותיהם בהמשך.

לפעמים כדאי לפנות  לייעוץ מקצועי רק כדי להירגע ולקבל פרופורציות נכונות של הבעיות. לעיתים כל מה שנחוץ לשמוע הוא שזו לא בעיה יוצאת דופן, שרבים מתמודדים איתה, או שזה משבר התפתחותי, שקשור בשלב כלשהו בחיים, למשל לידת ילד ראשון, או משבר גיל הארבעים. עצם ההרגעה שזה לא "משהו לא נורמלי", היא לעתים מחצית מפיתרון הבעיה.

Tags:

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top