היא היתה שם תמיד

Written by on אוגוסט 26, 2013 in שונות with 0 Comments

black hat

חשבתם פעם על סיגריה במונחים של אשה? במהלך נסיון של אחד המטופלים שלי להיגמל מסיגריות וסמים, למדתי כמה דברים. 'זה הרגל שקשה מאד להיפטר ממנו', אמרתי לו באחת השיחות, כשהתלונן על הגעגועים לסיגריה. ' אינך מבינה', נאנח הוא, 'היא היתה שם תמיד', הסיגריה כמובן. 'היא חלק מחיי, היא נמצאת שם בכל זכרונותי, מאז שאני זוכר עצמי כבוגר'. ואז נפל גם לי האסימון. 'אתה מדבר עליה כמו אשה. כמו אמא, שאתה יודע, שאם אתה עצוב, היא תהיה שם תמיד כדי לחבק אותך. להיגמל מסיגריה, זה לוותר על זה. על החיבוק התמידי הזה, על הזמינות הזו, על הידיעה, שכאשר אתה קורס, יש מי שיאסף אותך.' 'כן', הוא אמר, 'עכשיו הבנת'.

כולנו חשופים במהלך החיים ללחצים, פגיעות ושאר מרעין בישין, שגורמים לנו לכאוב. כשיש בתוכנו תשתית בסיסית מוצקה, אנו סופגים, כואבים, והולכים הלאה. חלקנו מוצא לנו חברי נפש, או תמיכות מסוג אחר, שמסייעים לנו לפרוק ולהמשיך בדרך. אבל, כאשר התשתית הבסיסית שלנו מחוררת, אנו חשופים כל הזמן ל'מיני – התפרקויות', שגורמות לנו להרגיש עליית מתח פנימית בלתי נסבלת. זה הרגע שאנו פונים לסיגריה. כאמצעי לאסוף את עצמנו. כדרך לנחמה קטנה. כשהכאב ממש בלתי נסבל, אנו ממירים את הסיגריה בסמים, שעוזרים ממש לטשטש ולהקהות את התחושות. עד כי אנו שוכחים מי אנחנו. ובסופו של דבר נמחקים.

'בעולם של חוסר וודאות כזה,' אומר לי פציינט אחר, ' הסיגריה הבאה היא הדבר היחיד שאני בטוח בקיומו. אני יודע שאעשן אותה. היא העדות היחידה לקיומי. היא זו ששומרת עבורי על הרצף של עצמי.'

יש כמובן טכניקות שונות להתמודד עם לחצים וחרדות מהסוג הזה. אפשר כמובן להמיר את הסיגריה באוכל, יש מי שמאונן, אחרים צועקים על האשה או הילד, או מתעללים בחתול הביתי. כולן דרכים 'לאסוף' את החלקים של עצמנו, שהתרופפו כתוצאה ממשהו מכאיב או מאיים.

'הדבר המדהים שגיליתי', אומר לי אותו איש שהצליח להיגמל, 'הוא, שהסיגריות שהרגשתי שהכי קשה לי לוותר עליהן, הן הסיגריות הכי מאכזבות. הן לא הרגיעו אותי באמת. תמיד נשארתי לאחריהן עם אותה תחושת מועקה.' וזו אולי התגלית החשובה מכולן. כי הסיגריה היא אשה מאכזבת. קודם כל בגלל שהיא מסוכנת לבריאות, אך מעבר לכך, מפני שהיא לא באמת עושה את העבודה שהיא אמורה לעשות. כמו אשה מפתה היא הבטחה ללא כיסוי. מישהי שאנו אומרים לעצמנו אולי בפעם הבאה נצליח לכבוש אותה.

כשבודקים את עברו של המעשן, נמצא שם הרבה פעמים את האשה המפתה. אותה אם שהיתה שם אבל לא באמת נכחה. תמיד היתה איכשהו בלתי מושגת, מעוררת ציפיות, אך אינה מקיימת. וכך, הניסיון להתמודד עם אי השקט הבסיסי שיצרה, מוליד טכניקות, שמשחזרות עצמן לדעת, באופן מסתורי אך צפוי.

אז הגמילה מסיגריה, היא בעצם פרידה מאובייקט רגשי רע. מרעיל. זו היכולת לומר לעצמנו, שאנו לא מסכימים להכניס לתוכנו את הרעל הזה, ולחיות איתו. לא את רעל הסיגריות, (כמובן גם את זה), אלא אותו רעל שהסיגריות מסמלות. זו הנכונות לספוג שוב ושוב רע מן האובייקט הרגשי, ולהמשיך לשמור עמו על קשר. בגלל תלות, בגלל חוסר היכולת לאבד את התקווה, שבסוף, פעם, הוא לא יכזיב, ונזכה לאהבתו.

להיפרד מסיגריה, זה לוותר על הסיכוי לקבל אהבה מאשה שאיננה יכולה לתת. ויש בה את כל השלבים שאנו מכירים בפרידה מאהובה. 'כשהפסקתי לעשן', אומר לי בחורנו, 'היה לי ברור למה אני עושה את זה. אותן תחושות איומות כשאתה קם בבוקר. של חנק ומועקה. אבל עכשיו, חודשיים אחרי, אני לא מסוגל להיזכר למה עשיתי את זה. הגעגועים גוברים על הכל.' כמו בכל תהליך אבל מגיעה האידאליזציה, ועמה רק הזכורנות המתוקים.

'המדהים מכל', הוא אומר לי, 'שאני שונא ריח של סיגריות. לא יכול לסבול אותו. כשאני פוגש מישהו מעשן, אני נדחה מהריח הזה. אבל כל זה לא מפריע לי לפנטז על סיגריה.' אכן, אקס מיתולוגית לכל דבר.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top