איפה מתחבאת היצירתיות

Written by on אוגוסט 26, 2013 in שונות with 0 Comments

iStock_000012600761Small

'השקענו בעזרים, השקענו בתאורה, השקענו במסלול רקורטן משובח', פרסומת עתיקת יומין זו מזכירה לי לפעמים הורים שבאים להתייעץ לגבי ילדם, שמסיבה זו או אחרת, אינו עומד בציפיות ממנו, או שמבטא מצוקה כלשהי. במילים שלהם זה נשמע כך – 'שלחנו אותו לחוגי ג'ודו, כדורסל ושחמט, מגיל שש הוא לומד כינור בקונסרבטוריון, דאגנו לפתח את היצירתיות שלו בכל מיני תחומים, אז למה הילד אינו מאושר? למה הוא מסוגר, ובלילות מרטיב את הכרית בדמעות? '

או, הורים שנוטים לתאר את ילדיהם במונחים של כישרונות והישגים. 'הילד שלי הוציא תעודת הצטיינות במתמטיקה, וחוץ מזה הוא גם ספורטאי מחונן, ובשעות הפנאי גם מפתח תוכנות.' זה כמובן נעים להתפאר בהישגים, אבל האם זו הדרך לבחון את ילדיכם? איפה הטעות?

התשובה לשאלה טמונה באופן ההתייחסות של ההורים לילדיהם, ולבני אדם בכלל. האם הם רואים אותם כמכלול, כשלימות, שיש לה מהות משלה, או כאוסף של תכונות? הציביליזציה המערבית, (ולכך תרמה גם הפסיכואנליזה של פרויד), חוטאת בחטא האנליזה. כל דבר מנותח, ומתחלק לשלושה חלקים, כפי שמקובל בצבא, כל דבר הוא מנגנון, שניתן לפירוק למרכיבים קטנים יותר. חלוקה כזו לאלמנטים, מוציאה לבני האדם את הנשמה, מהווייתם האנושית. במקום לראות בכל אחד מהם ישות פועמת ורוטטת, ייחודית, אנו הופכים אותם למעין מכונות משוכללות, שאמורות לעמוד בכל מיני תפקודים. תאמרו, זוהי חברה הישגית, אנו רוצים להכין את ילדינו להתמודדות עם החיים, אז מה רע בכך? אין רע בכך, אבל לעיתים קרובות, מרוב עצים, לא רואים את היער.

מספרת לי אם, שהיא כועסת על בתה, שמסרבת ללכת למסיבות שנחוגות בכתתה. 'אני מסבירה לה שזה אינו מנומס', היא אומרת, ' אך בעיקר, אני מודאגת מתפקודה החברתי הלוקה של בתי'. דאגת האם מובנת על רקע זה שאנו חברה שחושבת ושופטת במונחים של תפקודים, ומבחן התוצאה. היא חוששת שבתה לא תעבר את הרף המצופה ממנה. אבל הכעס, מחמיץ את ראייתה של הילדה כשלימות, שאינה ניתנת לחלוקה. כמהות. אולי הילדה חוותה בעבר חוויות דחייה, או בדידות במסיבות הכיתתיות? אולי כל מה שנחוץ לה, הוא ליווי של אחד ההורים, והישארות עמה בחלק מן המסיבה, או כולה? כשחושבים על הילדה במונחים של מהות, מוכרחים להבין שמאחורי הסירוב, ישנו איזה חשש, משהו בה מפוחד. ישנה שם שלימות, שאיננה חשה שלימה מספיק, וזקוקה לחיזוק. מכאן, אפשר לחשוב על פתרונות, איך לעזור לה.

העובדה שאנו שולחים ילדים כבר מגיל שלושה חודשים להתעמלות, עשויה להועיל להם לפתח כל מיני מיומנויות, אבל היא לא תהפך אותם בהכרח לילדים שלימים יותר עם עצמם, ומאושרים יותר. אם נשלח אותם ללמוד פסנתר, הם עשויים לגבש יכולת חשובה, (או שנאה למוסיקה לעולם ועד). זה עשוי להרחיב את אופקיהם, אבל את היצירתיות שלהם, את העצמיות שלהם, זה לא בהכרח יפתח. עלינו לשאול את עצמנו, האם הם נהנים מהנגינה, או כל עשייה אחרת שהם מעורבים בה, האם הם מבטאים את מי שהם 'באמת', דרך אפיק זה או אחר. או שמא דחפנו אותם למסלול ארוך של תחרותיות אינסופית, שבה הם לומדים לגבש מיומנויות של עמידה במשימות, מגמתיות, שאין בהם שמץ של ספונטניות והתלהבות. האם בתוך ים ההעשרה הזו לא איבדנו את נשמת הילד?

כשאנו מדברים על תפיסת הילד כשלימות, ולא כאוסף חלקים, אנו מדברים על דברים פשוטים ביותר. על השאלה, איך הילד שלכם קם בבוקר. האם הוא קם שמח ומלא מרץ לקראת היום החדש, ומה שמצפה לו בעולם, או שהוא קם עייף, אפוף, או חלילה מצוברח? האם הוא בדרך כלל עליז, פתוח, בטוח בעצמו, או מסוגר? ואל תטעו לחשוב, אלו אינן 'תכונות', או קווי אופי. זוהי שוב אותה חשיבה שמחלקת לחלקים, ולתכונות. חשיבה מיכנית שחושבת על הילד כמכונה, והופכת אותו לכזה. שמחה, מרץ , ספונטניות, יצירתיות, כל אלה הם חלק מהמהות הטבעית שלנו, כשמאפשרים לה לבוא לידי ביטוי כשלימות ובשלימות, כשרואים אותנו כמהות, שאיננה ניתנת לחלוקה. אגב, גם כשאנו עסוקים כל היום בלנתח את עצמנו, ב'לחטט', כפי שאומרים בשפת העם, זוהי עדות לכך, שאיננו חיים את עצמנו כשלימות זורמת וחופשיה.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top