אהבת נעורים

Written by on אוגוסט 25, 2013 in זוגיות, יחסים with 0 Comments

iStock_000014225228Small

רובנו שומרים בליבנו מקום מיוחד לאהבת הנעורים. מעין זיכרון מתוק של תום ו'אהבה אמיתית', שלא הזדהמה במימיהם העכורים של החיים. נעים לנו להתרפק על מה שהיה פעם, לפני שהתפכחנו, והפכנו להיות ציניים. לאהבת הנעורים יש תפקיד בחיינו הנפשיים, הבוגרים, היא מעין מקום של תקווה, של ההיתכנות לטוב, בעיקר, אם חיינו הנוכחיים אינם רוויי נחת. לא פעם היא מאפשרת לנו לשרוד יומיום של שגרה קשה. אך רובנו יודעים, כי מה שהיה נכון לגיל שבע עשרה, אינו תקף בגילאים מתקדמים יותר בחיים. ובכל זאת טוב שיש משהו להתגעגע אליו, גם אם אינו מציאותי במיוחד.

יש אנשים, שאהבת הנעורים הופכת אצלם למעין אובססיה. זיכרון העבר חי בקרבם, כאילו התרחש רק אתמול. המיית הגעגועים רוחשת בתוכם ואינה מרפה, ואותה אהבה, כאילו לא נס ליחה. לא פעם, אלו אנשים שאהבתם זו, נקטעה שלא ברצונם, בנסיבות טרגיות כלשהן.(ההורים התנגדו, היה צורך לעזוב את המקום, וכו'). כמו הרבה ארועים טראומטיים, הפצע נשאר פתוח, אך בגלל הקושי להתמודד איתו, הוא נשלח 'להקפאה', ולא ממשיך להתפתח 'ולהתבגר', עם התפתחותם הרגשית הכללית של אותם אנשים. התוצאה היא, שאותה אהבת נעורים עוברת תהליכים של אידאליזציה, שמותירים אותה גדולה מהחיים, יחד עם תחושה של חוסר מיצוי.

בתהליך ההשוואה שאותם אנשים עושים בין אהוב העבר, לבן זוגם הנוכחי, ההווה הופך חיוור ומשמים במיוחד, מה שמגביר ביתר שאת את הגעגועים לעבר, ומוליד לא פעם התאבלות נמשכת על מה שהיה ואבד לעולמים. במובנים מסוימים זהו מקרה פרטי של תהליך של אבל שלא עובד דיו, אלא שכאן מדובר באהוב שממשיך לחיות.

בכל תהליך של פרידה מאדם יקר, אנו עוברים שלב של אידאליזציה, שבו אנו זוכרים בעיקר את הרגעים הטובים והמתוקים שהיו לנו עימו, וממאנים לראות את דמותו באור מאוזן. בניסיון להיאבק בכאב, אנו כאילו נאחזים בדמותו, ומסרבים להרפות. ברוב המקרים, אנו משלימים לאט לאט עם המציאות ולומדים לקבל בתוכנו את הפרידה.

אנשים שהפרידה קשה להם במיוחד, הם אנשים ש'חייבים' להחזיק בתוכם את זיכרון התקווה, כי עם אובדן הזיכרון, תאבד התקווה בחייהם. ובלי תקוה, אתם יודעים, קשה לנו מאד לחיות. קורה לא פעם, שהם מתחילים בחיפוש אחר אותו אהוב נעורים, בניסיון לממש סופסוף את החלום שנגזל מהם.

ופה מצפה להם נפילה גדולה. כי לרוב, הנסיון להמשיך קשר, כאילו לא עברו עשרים או שלושים שנה, מאז שנקטע, אינו מוכיח את עצמו. משום מה, ( ואינני יודעת מדוע זה קורה כך, כל כך הרבה פעמים), אחרי התחלה מבטיחה, אותו אהוב נעורים מתגלה כמי, שאינו מסוגל להתחייב לקשר החדש – ישן. לרוב הוא לכוד באיזה קשר נישואין בלתי מספק, שאיננו יכול להתנתק ממנו, ובסופו של דבר מכזיב, בדרך זו או אחרת. הוא מלא אהבה, וגעגועים, אך כשצריך לפרוט זאת למטבע קשה של קשר יומיומי, הוא תמיד מוצא כל מיני צידוקים, שאינם מאפשרים לו לפרק את נישואיו הנוכחיים.

ככל הנראה, גם אצלו הפנטזיה על הקשר, משמשת לצורכי הישרדות. גם הוא זקוק למקום מפלט מן החיים הנוכחיים, מקום מנחם, שלא כדאי לבחון אם הוא מציאותי, שמא יתברר, שאין חיה כזו. הבעייה בסיפור הזה, שהפנטזיה, תופסת נפח כה גדול בחיים הנפשיים, שהיא מרוקנת מתוכן כל קשר ממשי, ובעיקר את הקשר לאשה לה הוא באמת נשוי. כלומר, באיזה שהוא מקום היא 'אחראית', לכך שהזוגיות הממשית אינה ממריאה. מי יכולה להתחרות בסינדרלה של החלומות? יוצא שכך מאבדים שתי צפורים במכה אחת. גם אי אפשר להיות עם האשה שנמצאים איתה, כי הכל דוהה ביחס לפנטזיה, וגם אי אפשר לחיות עם האשה שכביכול אוהבים, כי האהבה אליה, מעולם לא נדרשה לעמוד במבחנים של קשר ממשי, והחשש לסכן אותה הוא ענק. אז תייקו לכם את זה במחברת המתכונים לחיים.

Tags:

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top