להיות הורה בעולם תחרותי

Written by on יולי 27, 2013 in הורות, ילדים with 0 Comments

הורה בעולם תחרותי

לאחרונה מדברים לא מעט על העוני בארצנו. זה נכון, שרובנו איננו רעבים ללחם, אך מן הסתם, משהו מתחושת העוני מוכר כמעט לכולנו, ואנו נתקלים בה לא פעם ביומיום. זוהי אותה תחושה שאין לנו… שאין באפשרותנו לקנות…אם זה כאשר אנו עומדים מול חלון ראווה שהבגדים בו יקרים להחריד, או כשמדובר בחלום על מכונית שמחירה מרקיע לשחקים, או כאשר אנו עומדים מול ילדנו שמבקש מאתנו משהו שידנו אינה משגת. " אבל אמא, " הוא אומר לנו, " לכל הילדים בכתה יש כבר את זה….(פלייסטיישן, מחשב נייד, רשיון נהיגה, נעלי טימברלנד, היו כבר בדיסנילנד…וכו'), ורק אני לא …"

האמת? הלב מתכווץ. רגע קשה, ואנו מרגישים בו רע מאד. איזה מין הורים אנחנו שאיננו מסוגלים לתת לילד כל מה שהוא זקוק לו? איך יצא לעולם התחרותי הזה ויתמודד בו בהצלחה, אם הוא מתחיל מעמדת זינוק נחותה? קשה לראות את העצב בעיניו, להתעמת מול תחושת הכשלון שצריבתה מתפשטת באיברינו. אנו מרגישים הורים לא מוצלחים. לא שווים.

אבל, האם באמת אנו הורים גרועים כל כך אם איננו מסוגלים לתת לילד אותה רשימת מותגים נכספת? האם באמת מה שהופך ילד לתחרותי, מתמודד, בטוח בעצמו – היא היכולת להתפאר במכונית של אבא, או האפשרות להחליף חולצות פעמיים ביום?

אין ספק שזה עוזר. עדיף תמיד להיות עשיר, ובריא מאשר…וכו', מאשר להתעמת עם הכאב המחלחל, והידיעה שאין. אבל לא זה מה שבונה את בטחונו העצמי וחוסנו הרגשי של ילד.ילדים שגדלים רק על רשימת מותגים הם ילדים שגדלים עם ריק. על התחליפים לדבר האמיתי, החשוב באמת. הם יצאו לחיים לוקים במשהו בסיסי, ללא עמוד שדרה רגשי יציב.

הדבר האמיתי, אותו מתכון לבטחונו העצמי ואושרו של ילדנו, בנוי דווקא מחומרים שאינם עולים הרבה, ושיש באפשרותנו תמיד להעניק לו. כשאלו חסרים, לא ניתן לרכוש אותם בשום מחיר. המתכון לחוסנו הנפשי של ילדנו, ליכולתו להתמודד בהצלחה עם מצבים מורכבים – הוא מתכון שחוק – אך אף פעם לא מיותר – אהבה. אהבה שיש בה קשיבות רבה לצרכיו של הילד. שהחומרים ממנו היא עשויה הם פשוטים לכאורה – חום, אכפתיות רגישות, רצון טוב.

אז איך אפשר להיות הורים טובים גם אם אין באפשרותנו להשיג מותגי יוקרה? מה באפשרותנו להעניק לילד?

להיות שם כשהוא זקוק לאוזן קשבת, ולא להיות עסוקים רק בענייננו האישיים או בקריירה, להגיש לו ארוחה חמה בצהרים, כשהוא חוזר הביתה, בחיוך, ארוחה כזו שיידע ויחוש, שהוכנה עבורו מכל הלב, עם מאכלים שהוא אוהב, לספר לו משהו מצחיק או מעודד כשרוחו נכאה, לחבק אותו ברוך בלילה כשהוא מתעורר מבוהל מחלום, לטקס עצה אתו מה לעשות עם חבר או חברה שפגעו, להתפעל ולהנות מעומק החזה מדברים שהוא טוב בהם, לחשוב מה יכול לשמח אותו. לתת לו הרגשה, שהוא מישהו חשוב ומיוחד בחיינו, לא רק בגלל ציונים טובים שהוא מביא, אלא בגלל עצם קיומו. בגלל חיוכו, והאור בעיניו.

קשה, אה? אין לנו ממש פנאי רגשי לכל ההשקעות האלה. חיינו מלאים בכל כך הרבה לחצים… ובכל זאת, חשובה בעניין זה ההתכוונות. חשוב שבלבנו נהייה מכוונים כך לילדינו, ומעת לעת נתפנה לתת לכך ביטוי, בעיקר ברגעים קריטיים, כאשר הם זקוקים לכך באמת.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top