דודי' שינה'

Written by on יולי 23, 2013 in הורות, ילדים with 0 Comments


אנשים רבים סובלים מנדודי שינה. חלקם, מתקשה להירדם, שוכב שעות במיטה, מייחל לשינה הגואלת. חלקם, מתעורר בבעתה באמצע הלילה, ומתקשה להירדם, או שמשכים קום, עם תחושת מתיחות בלתי נסבלת. הסיבות לכך, יכולות להיות אינספור כמובן. אך, האם חשבתם, שזה יכול להיות קשור לדרך בה השכיבו אתכם לישון בילדותכם?

מה מסובך בלהשכיב ילד לישון, חוץ מאשר העובדה, שרובם לא רוצה ללכת לישון? שמים אותו במיטה, מכסים, אומרים לילה טוב, ומכבים את האור. אבל זה יותר מורכב, ואולי גם מסביר, למה ילדים רבים כ"כ אינם ששים ללכת לישון. המעבר מעירנות לשינה, הוא מעבר שבו אנו 'מחזירים' לתוכנו אנרגיות שלנו המושקעות בעולם. אנו חוזרים להיות עם עצמנו. על מנת להירדם, אנו צריכים להיות במצב של 'רילקס', של הרפייה, מה שמחייב אותנו, במידת מה ל'שחרר' את מצב השליטה בו אנו מצויים במצב עירנות. מסתבר, שזה לא פשוט כ"כ, במיוחד לילדים, שהעצמי שלהם עדיין רופף, ופעולה זו של הרפיית השליטה, נתפסת בתוכם כמסכנת את שלימות העצמי שלהם. החשש הוא שהרפיית השליטה, תוביל לאובדן שליטה, ולהתרסקות. זה כמובן לא מודע להם, מה שהם חשים, זו מתיחות, שהופכת אותם להיפר אקטיביים במיוחד, או סתם חוסר חשק ללכת לישון. לכן, מה שילדים זקוקים לו, הוא שהמבוגרים, 'ירפדו' להם את המעבר הלא פשוט הזה, בין עירנות לשינה. הם זקוקים לכך שהמבוגר, שהוא מקור התמיכה והביטחון שלהם, ילווה אותם, ויתמוך בעצמי שלהם, עד שהם נרדמים. נוכחותו של המבוגר, בעיקר, אם היא מלווה בעשייה משותפת שיש בה אינטימיות, כמו קריאת סיפור, שירי ערש, שיחה שקטה, חיבוק, או כל משחק מרגיע, מסייעת לילד לעבור את הגשר לשינה. אנו נראה אותו לא פעם, מתחיל לפזם לעצמו, או לדבר לעצמו, תוך משחק, וכך שוקע אט-אט לתוך שינה. שינה טובה מחייבת, לא מצב של לבדיות, אלא חבור והרמוניה של הילד עם סביבתו, שמקהה את תחושת הלבדיות. זה, כמובן, מצריך מידה של השקעה, וברור, שישנם ילדים שנרדמים גם בלי זה. אז בשביל מה להתאמץ? אם נתבונן בהם מקרוב נגלה, שההישארות לבד, היא מצב שאולי התרגלו לו, אבל הוא לא נחווה על ידם כמשהו נעים כלל ועיקר. חלקם, שוכב לו בחושך, מבועת, רואה מפלצות בעיני רוחו, עד שהעייפות מכריעה אותו. חלקם, מחנכים עצמם 'ליפול' לשינה, מיד כאשר ראשם נוגע במיטה. אלו ואלו אינם לומדים להינות מן ה'רילקס', שיש במפגש עם עצמנו. הסוג האחד, חווה את ה'לבד' שלהם כמשהו מאיים ומתוח, האחר, לא מרשה לעצמו להגיע למצב של להיות עם עצמו, ונוטה להתנתק מעצמו, כל פעם שזה נדרש. אלו אנשים, למשל, שבהמשך החיים, ימצאו עצמם בוהים שעות מול הטלויזיה, בלי לדעת מה הם באמת רואים, כל אימת שיש בידם זמן פנוי. ילד שנרדם כשהוא 'עטוף' בנוכחותו של מבוגר, תיחקק בו אסוציאציה נעימה ממצבים אלו, וכשיתעורר בבגרותו בלילה, יקל עליו להרגיע את עצמו.

חישבו על כל אותם 'טקסים' קטנים שיש לנו, כמבוגרים לפני ההליכה לשינה. גם אנחנו מרפדים לנו את הדרך לשינה. אם בכרית רכה, שמזכירה את חיבוקה של אמא, או בשמיכה מלטפת, אם בקריאת ספר, עד שהעיניים נעצמות להן, או בשמיעת מוסיקה מרגיעה. כולנו משתדלים ליצור לעצמנו את התחושה, שאנחנו הולכים לישון, לא עם עצמנו לבד, אלא עם אותן דמויות מהעבר, שליוו אותנו, ושהיום, איננו נזקקים להן יותר, כי העברנו את הפונקציה הזו שהם מילאו עבורנו ל'טקסים' הקטנים שלפני שינה.

כשאנו מוצאים עצמנו עם בעיית חוסר שינה כרונית, מן הסתם, יכולות להיות לכך סיבות אובייקיביות, אך ככל הנראה, כשאנו שוכבים במיטה, מתקשים להירדם, זה מפני שאיננו יכולים להיזכר אלא בבדידות וחושך גדול. אותה בדידות מעוררת אימה, שמבעתת אותנו גם עתה.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top