מה בין טיפול לחברה טובה – האם לטיפול יש ערך מוסף כלשהו

Written by on יולי 20, 2013 in טיפול נפשי /פסיכותרפיה with 0 Comments

חברות

'בשביל מה אני צריכה אותך', שואלת אותי בחורה צעירה בשנות העשרים לחייה. 'אני מוקפת חברות טובות, שמוכנות תמיד להקשיב לי. יותר מזה, איתן אני יכולה לקבוע בכל שעה שנוחה לי, אני לא מוגבלת לשעה מסוימת בשבוע, אני לא צריכה לקום אחרי חמישים דקות, ואני גם לא צריכה לשלם להן. לא יותר טוב?'

אין ספק, שכשיש חברות טובות, או בסיס תמיכה אחר, ההזדקקות לטיפול שונה. נוכחות של קשרים קרובים, שניתן לשתף בהם מצוקות, מסייעת להצלחתו של כל טיפול. אם כך, מהו הערך המוסף של טיפול? האם הוא מתאים רק למי שאין לו חברים קרובים? לא בהכרח. יש הבדל ניכר בין מה שניתן לעשות עם חבר או חברה, לבין מה שניתן לעשות עם מטפל.

ההבדל העיקרי בין מטפל לחברים, הוא בכך, שחברים שייכים לעולם החיצוני שלנו, הם חלק ממציאות חיינו החיצונית. הם שייכים למרקם יחסינו הבינאישי. מטפל, אינו שייך לעולם המציאות החיצונית שלנו. הוא שייך לעולמנו הפנימי. זאת, מפני, שלמרות שאנו נמצאים עמו באינטראקציה, זה איננו קשר חברתי בינאישי, אלא מעין התחברות, הדדית אך לא סימטרית. יש בה צד אחד הנמצא כל הזמן במרכז (המטופל), וצד אחר (המטפל), המנסה להיות קשוב לצרכי האחד(המטופל), ולהיות מכוונן אליו בלבד.
לכאורה, הבדל קטן, אך למעשה, הבדל גדול.

רובנו מגיעים לטיפול בגלל בעיות בעצמי שלנו, שיכולות להופיע באופנים רבים ומגוונים. במקרים רבים, זוהי תולדה של מי שגידלו אותנו, לא 'ראו' אותנו, ולא יכלו להתייחס למי שאנחנו, לייחוד שבנו. לא ידעו לטעת בנו בטחון, ולהאמין בנו. הזניחו אותנו, או השתמשו בנו לצרכיהם. כתוצאה מהזנחה זו, העדר יחס הולם וכו', אנו מפתחים דפוסי תגובה, שנועדו לתת לעצמנו תחושת יחד, להשיג לעצמנו פירורי יחס, גם אם הוא מועט מאד, או במחיר יקר. דפוסים אלה חוזרים על עצמם בכל מערכות היחסים שלנו, בעוצמה זו או אחרת. למשל, אנחנו יכולים לפתח יכולת להיות קשובים מאד לאחר, בגלל שהדרך היחידה בה יכולנו להיות קשורים לאמא, היתה דרך התייחסות לבעיותיה -היא ( ואז כמובן לסבול מן התחושה שאנו שקופים, שרואים דרכנו), או – אנחנו הופכים להיות אנשים שתובעים עצמם המון התייחסות, ולא יודעים להיות קשובים לאחרים, או – כאלה שמרגישים תמיד שלא מעריכים אותם, או דוחים אותם, וכו'. כך, אנו עשויים לחוש תחושות דומות מאד, גם ביחסינו עם אנשים קרובים אחרים. במובן זה, יחסים עם חברים יכולים להיות לא רק שלא מרפאים מספיק, אלא אפילו מחזקים את הפצעים הפנימיים.

למשל, לעיתים, בגלל סיבות שונות, אנו מאפשרים לאחרים לעשות בנו שימוש, שפוגע בנו, גם אם אנו מתכחשים לכך. (' תמיד היא נזכרת בי, רק כשהיא צריכה ממני משהו', או – 'אף פעם אין לו סבלנות להקשיב לי עד הסוף, מיד הוא עובר לדבר על עצמו'). קשה לבוא חשבון עם אנשים שיש לנו מה להפסיד, אם נריב איתם. מערכות יחסים עם חברים, אם כן, הן מורכבות, ואינן נקיות מספיק על מנת ליצור אווירה תרפויטית.

מה שנחוץ לרובנו, לשם תיקון הליקויים בעצמי, הוא מרחב לעצמנו. מעין בריכת שחייה פרטית, שבה נוכל להתאמן, ולשחות, לשפר סגנונות, לצוף, ולהרגיש את נגיעת המים המלטפת את עורנו. מרחב כזה, לא ניתן לכונן במציאות היומיומית הלוחצת, שבה, כל אחד מחברינו זקוק גם הוא לאוזן קשבת, ומצפה ליחס הולם מאיתנו. אם נשב עימו שעה שלימה מבלי להתעניין בשלומו, הוא ייעלב, ובצדק.

על מנת לרפא את עצמנו, נחוץ לנו לא לחשוב על האחרים, אלא רק על עצמנו. טיפול, בגלל המבנה המוזר שלו, שמשחזר בזעיר אנפין יחסי אם-ילד, מאפשר לנו להיות באותו אקלים רגשי של הילדות, שבו לא היינו צריכים לחשוב על שלומה של אמא. אקלים זה, הוא הכרחי, על מנת שנוכל להפנים לתוכנו, מהויות, פונקציות, והתייחסויות שונות לעצמנו, מאלו שניטעו בנו בילדותנו. זהו סוג של חופש לחקור את עצמנו בשקט, להתפרע בלי לעשות חשבון לאיש, לקחת מערכות יחסים עד הקצה, להעמיד אותן לבחינה ובדיקה, כל מה שטיפול מאפשר, והחיים – לא תמיד.

מבנה זה של הטיפול, מאפשר לנו להעלות כמיהות עתיקות יומין, ולפתוח פינות חבויות בתוכנו, שבשל חבטותיה של מציאות בנו, כבר מזמן חתמנו בבטון מוצק, וקברנו עמוק באדמה. המציאות החיצונית, מחייבת אותנו להיות מפוכחים וציניים. אסור לנו לשגות באשליות. מי ששוגה באשליות – לא שורד. מאידך, מי שאינו שוגה באשליות, לא יוכל לעשות תיקון לפצעים, שריפויים מחייב לחזור לאמונה, ולתמימות של הילדות. כל זה מתאפשר בתוך המעטפת המיוחדת של האקלים הטיפולי, ששומר על התקווה לעולם טוב יותר, על האופטימיות, והאמונה באדם, כמו שמעטפת האוזון, סוככת על החמצן, ומאפשרת חיים על פני האדמה.

טיפול מאפשר לנו לבנות חלקת אלוהים קטנה, גן עדן פרטי, באמצע החיים. שבו אנו יכולים לעשות כמעט כל מה שעולה על דעתנו. וזה – מה שמביא עימו תיקון עמוק.

לכל זה מצטרף כמובן, הידע המקצועי של המטפל, היודע איך להרגיע, שלא נבהל ממצבים מפחידים, ושיודע לנווט בדרך הבלתי סלולה של התפתחות שנעצרה.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top