יוסי ילד שלי מוצלח – איך להתייחס לתלונות משונות של מתבגרים

Written by on יולי 20, 2013 in הורות, ילדים with 0 Comments

מתבגר

מעולם לא היו ילדים מושקעים כ"כ כמו בדור האחרון. חוגים, נופשים, חו"ל, מתנות על ימין ועל שמאל, מותגים… ויש איזו הרגשה, שכמה שלא משקיעים בהם, זה מעין בור ללא תחתית. האם הילדים של היום הם פחות אסירי תודה מהילדים של 'פעם'? מה גורם לנער מתבגר, או לצעיר בשנות העשרים, לקום בבוקר, ולהכריז שהחיים לא יפים, לא שווים, ושהוא בדיכאון, עם כל השפע הזה שמרעיפים עליו? לכאורה מה חסר לו. הוא יפה, מוצלח, חכם… אז למה הוא כה חסר ביטחון? כהורים משכילים, אנו יודעים, שתכף יבואו הפסיכולוגים ויאשימו אותנו, שהכל בגללנו. ומיד אנו מרגישים אשמים, ורוצים לצעוק, אבל הוא היה כזה מן היום שנולד. אולי הוא פשוט כזה? ילד עם אופי קשה. הרי כשאנו בודקים את עצמנו, אנו חשים שזה לא הוגן להאשים אותנו. אנחנו באמת אוהבים את ילדינו. כבר כשנולדו הלכנו לבי"ס להורים, כדי שחס וחלילה לא נעשה טעויות בחינוכם. אז איך זה קורה לנו? אולי פשוט צריך לחזור לשיטות הישנות והטובות. פעם נתנו כבוד למבוגרים, פחדו מאבא וצייתו לו בלי לצייץ. היום כל ילד הו א יו"ר האגודה לזכויות האזרח."אתם לא תחליטו בשבילי". ובנוסף, הוא מתחצף, כאילו כל העולם שייך רק לו, ולעיתים קרובות מגלה התנהגות תוקפנית. אנו נחרדים כאשר אנו שומעים על האלימות בבתי הספר, ושואלים, מה קורה פה? למה העולם הולך לכיוון של טרור אגרסיבי יותר ויותר? למה אלימות הפכה להיות אחד הנושאים המרכזיים בסדר היום שלנו?

ברור שלתופעות העולמיות של הטרור, יש היבטים מרובים, כלכליים, סוציולוגיים, תרבותיים, שלא כאן המקום לפרטם, וגם – פסיכולוגיים. מן האינפורמציה שנכתבה בעיתונות על משפחתו של בן לאדן, נראה, כי הוא תוצר מובהק של תרבות השפע. ילד עשיר ומפונק, שהיה לו תמיד הכל, אשר גודל בידי אומנות, טבחים, ונהגים פרטיים, חונך בפנימיות, והיה בעיקר בודד. מסוגר ואינדיבידואליסט מאז ומעולם. האם יתכן שאי שם בעמקי נפשו, ישנו זעם של ילד שלא זכה לאהבת אם פשוטה, והוא העומד מאחורי החורבן שהוא מנסה להמיט על כולנו?

יש משהו מאד מכאיב בלגלות, שעם כל המאמץ שאנו משקיעים בילדינו, התגמול בבגרותם, הוא זעם וביקורת כלפינו. אנחנו אומרים לעצמנו, טוב, בסדר, אנחנו לא מושלמים, אבל כ"כ הרבה השקענו, למה הוא לא רואה את זה? אז יש משהו בפתגם העממי האומר שאבא אחד יכול להאכיל עשרה ילדים, אבל עשרה ילדים לא יכולים להאכיל אבא אחד. במובן מסוים, ילדינו יראו בנו ספק שלהם, גם כשיהיו עצמאים וחזקים מאיתנו. יש גם אמת בכך, שיש תופעות ששייכות לגיל, ולשלב התפתחותי, ושילדים רבים מוצאים עצמם קרובים יותר להוריהם, ברגע שהם עצמם נהפכים להורים. אבל, ישנה אפשרות נוספת, שחשוב שלא נזניח, כשאנו מהרהרים על הנושא. יתכן, שיש משהו בדבריו של הילד שמבטא כלפינו זעם כאוב. יתכן שבאמת החסרנו משהו חשוב להתפתחותו, למרות הרצון הטוב, והמסירות.

בדור שלנו, אחד המחסורים החמורים שילדים נחשפים אליהם, הוא העדר חמימות. ילדים גדלים בניכור רגשי, שלעיתים קרובות מוסווה בנתינה שופעת של מצרכים, אך נעדר את הדבר האמיתי, החיוני כל כך להרגשה שאיננו בודדים בעולם. כשמישהו מגלה חמימות כלפינו, אנו מרגישים מיד חשובים, כי החמימות יוצרת הרגשה שאנו נמצאים במרכז של מי שמתיחס אלינו. בנוסף, יש בה, בחמימות, משהו שעוטף, כמו שמיכה רכה ונעימה, שמקטין את החיכוך שלנו עם המציאות, ונותן תחושה של חיבוק. חיבוק זה, הנותן הרגשה של יחד, הוא זה העושה את ההבדל בין ילד מאושר, לילד אומלל. זו לא ארוחת צהרים שניתנת בשביל למלא את הבטן המקרקרת, כי צריך לאכול, זו ארוחת צהרים, שניתנת כמעשה אהבה, שהופך את הארוע היומיומי הזה, למשהו של אינטימיות. של לא לבד.

זה אינו הכל, כמובן. גם במשפחות עם חמימות, יכולות להופיע בעיות, אם כי לרוב הן בעוצמה מתונה יותר. חשוב שלחמימות תתלווה נכונות להקשבה ולהבנה. כשילד אומר לנו שהוא מרגיש מכוער, גם אם נדמה לנו שלא יכול להיות דבר מופרך מזה, שכן על פי כל קנה מידה הוא יפה תואר, הוא אומר לנו משהו על ההרגשה שלו. על כך, שכך הוא רואה את עצמו, ושאולי לא היינו עירניים מספיק לתת לו תחושה אחרת. בכל מקרה, אבסורדי ככל שזה יהיה, הוא אומר משהו אמיתי, וחשוב שנקשיב לכך. לכאב שבזה. גם כשילד אומר לנו שהוא לא רוצה ללכת לביה"ס, חשוב שנבחן, האם אין הוא אומר בדרכו משהו על כך שלא טוב לו שם, ולא בהכרח הוא משתמט? וגם ילד עם אופי פחות נוח, לא בהכרח חייב להיוותר ללא חברים. מסוגרות אינה ענין גנטי בהכרח. היא יכולה להיות תגובה להעדר אוזן רגישה ומבינה. והחשוב מכל, כשאנו מדברים עם ילדינו הבוגרים, אחד הדברים החשובים להם ביותר, הוא, שנהייה מסוגלים להודות בטעויותינו, או לפחות לראות את הדברים מנקודת מבטם, כך שלאמת שלהם, יהיה איזשהו מקום בליבנו. זה עושה את פעולת הריפוי המשמעותית ביותר עבורם, שכן בסופו של דבר, גם הם אוהבים אותנו, וכל הכעס הזה כלפינו, מקורו דווקא באהבה הזו שלהם אלינו, שמשום מה נכזבה. אז כשילד לובש פתאום שחורים, וצובע את קירות חדרו בשחור, גם אם זה טרנד עכשווי, הוא מאותת לנו משהו, שאם נשכיל לקלוט אותו, יתכן שבעתיד, נספוג פחות חבטות, ונוכל גם להנות מתודה, שבאמת מגיעה לנו ,על כל הלילות ללא השינה שהשקענו הם, כפויי טובה שכמותם.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top