איך אפשר לעשות להם את זה? על ההתלבטות להתגרש, ושאלת הילדים

Written by on יולי 20, 2013 in הורות, ילדים, זוגיות, יחסים with 0 Comments

הרבה מן האנשים שמתלבטים על פרידה מבן זוגם, מסבירים את הקושי לעשות זאת, בילדים. איך אפשר לפגוע בהם, במה הם אשמים, הם אינם חלק מן הבעיה, ובכל זאת הם יהיו הנפגעים הישירים מן הפיתרון. ישנם כמובן אנשים רבים, ש"טובת הילדים", היא רק כסות לפחדיהם – הם, מן הפרידה והשלכותיה. וישנם כמובן, מצבים, שפרידה רק תועיל לילדים, שכן אז יהיו חשופים פחות להתעללות של אחד ההורים בהם, למריבות בלתי נסבלות בין ההורים, ועוד. אך אלה הם רק מקצת המצבים. ברוב המקרים, הילדים אכן נפגעים מן הגירושין. זהו כאב עמוק על מסגרת שהיתה, ולעולם לא תשוב להיות מה שהיתה, פגיעה בבטחון, בהרגשה שמי שהם נשענים עליו יהיה אכן שם תמיד עבורם, כניסה לעולם שמחייב אותם להלך בזהירות בין שני מחנות, ולנהל את עינייניהם בדיפלומטיה. שלא לדבר על מצבים בהם הם הופכים שק אגרוף שנחבט הלוך ושוב בין שני ההורים, כשהם נתונים לחסדיהם. אין ספק, שטובת הילדים מחייבת, שנעשה הכל על מנת למנוע פירוד. אנו הבאנו אותם לעולם, ואנו אחראים עליהם בכל המובנים.

אז האם יש הצדקה מוסרית לפגוע בהם בכל זאת, ולקחת את טובתנו האישית לידינו "על חשבונם" כביכול? זוהי שאלה קשה, והתשובה לה, מן הסתם, היא מאד אישית. יש אנשים שיגידו, לעולם לא אהיה מסוגל לעשות להם את זה, לא משנה מה המחיר שאשלם על כך. כך הם מבינים את משמעות אחריותם כלפי ילדיהם. אבל, לעיתים, הדילמה בפניה עומד ההורה, אינה בין אופציה "טובה", לאופציה "גרועה", אלא, בין שתי אופציות "גרועות". לא פעם, משמעות הישארות ההורה בתוך מסגרת הנישואין, היא מחיר כבד מאד עבורו. לעיתים מדובר בדיני נפשות ממש, או במעין מוות קליני רגשי, בעודו בחיים. או הסכמה לשרוד בתוך קשר חולה, שיש בו פגיעה יומיומית אנושה כלפיו. אלו מצבים, שההורה עומד מול השאלה של – חיי מול חיי הילדים, מה קודם? מאמר זה אינו מתימר להיות מורה הדרך הרוחני, או המוסרי בסוגיה זו, אך להרחיב מעט את יריעת המחשבה בנושא זה, שהוא לרוב טאבו, סדין אדום, שאנו נעצרים מולו, ומפסיקים לחשוב, כי "אסור".

הורים רבים נשארים בתוך מסגרת הנישואין, "למען הילדים" כביכול, או באמת, ובטוחים שבכך עשו את הטוב ביותר עבור ילדיהם. אבל, לא פעם, בתוך תוכם, הם מרגישים מקופחים על כך שחייהם נעצרו "בגלל הילדים". חלקם טורח להדגיש זאת באזני הילדים, מה שמטיל על כתפיהם תחושת אשמה כבדה, חלקם, לא אומר זאת מפורשות, אך הילדים נבונים דיים על מנת להבין זאת, ולהפוך לאסירי חוב כלפי אותו הורה.

ילדים אלה, ימצאו עצמם כבולים בשלשאות בלתי נראות להוריהם, כל החיים. אם אמא או אבא היו מוכנים להקריב את חייהם בשבילנו, כיצד יכולים אנו לחיות את חיינו ככה סתם בפשטות, ולנטוש אותם מאחור? לחיות את חיינו, זהו אקט אגואיסטי, בלתי מתחשב, שמקומו לא יכירנו בבית שההקרבה שכה הודגשה בו, היא ערך עליון. התולדה הבלתי נמנעת של חשיבה מסוג זה אצל 'הילדים', מביא אנשים צעירים רבים לתקיעות בחייהם. בפסיחה הזו על שתי הסעיפים, הם אינם מסוגלים להכריע, ולהביא למה שנחווה בעיניהם כהרס ההורה.

אבל, מן הראוי שנזכור, כי החיים במהותם, הם פרידה הדרגתית נמשכת, למין הגיחה מן הרחם, מן האחדות הבלתי שסועה עם אמא, עבור דרך הלמידה ללכת באורח עצמאי, והמיומנויות השונות לעצמאות שנרכשות במהלך שנות ההתפתחות, ועד היכולת לחבור לבן/בת זוג, לעזוב את הבית ולהקים חיים עצמאיים. החיים במהותם, מחייבים את הדור הצעיר לחשוב על עצמו, וללכת קדימה אל חייו. אם הוא נשאר להביט לאחור, הוא נותר מרותק ומשותק, כמו אשת לוט שהפכה לנציב מלח, כי התבוננה לאחור. חיים צעירים שאינם מצליחים להמריא, ללבלב ולפרוח, הם מקור של סבל לכולם. לצעיר עצמו, ובוודאי להוריו, שהיו רוצים לרוות ממנו נחת, ולחזות בהולדת נכדיהם.

המלכוד הזה, שבו התחושה של ה'ילד' היא – אם אחיה, אלך לדרכי בחיים ואממש את רצונותי, אמא או אבא ימותו, ייהרסו, ייפגעו או יחלו – הוא צדה השני של המטבע של מחשבת ההורה השוקל לעזוב את הבית, אבל חושש לעזוב, כי 'איך יוכל לעשות להם את זה'. מחשבה זו טומנת בחובה מסר, שאין תקומה לאחר פרידה, שכל פרידה מביא בעקבותיה מוות רגשי, הרס שלא ניתן להתמודד עמו, צעד הרה גורל, בלתי הפיך, ורע בהכרח במהותו. מסר זה מחלחל לרקמות ילדיו של ההורה, שההישארות בקשר הזוגי עבורו, היא מעמסה כבדה מדי, מחיר כבד מדי לחייו. הכוונות הטובות, מובילות איפא, לגהינום ומבוי רגשי סתום, עבור כולם.

אל לנו לשכוח, שעבור ילדינו אנו מהווים מודל חיקוי, מופת התנהגותי, שנצרב עמוק בתודעתם, גם אם הם מנסים להתנער ממנו ולהיות שונים לחלוטין, ושולח ממעמקיה את השפעותיו. הורה שמחליט לעשות שינוי בחייו, מתוך מקום שקול, שמחפש להייטיב עם חייו, לא מתוך אימפולסיביות וילדותיות, אלא מתוך ניסיון כן להשתית את חייו על בסיס רחב וטוב יותר, מלמד את ילדיו לא לאבד תקווה. להעז, להאמין שניתן לזמן אפשרויות טובות יותר בחיים. ששיתוק אינו מתכון לחיים. זה, כמובן אינו מונע מהילדים את כאב הפרידה, ושבירת המסגרת. אבל מי באמת יכול למנוע לחלוטין כאב בחיים?
לכן, לעתים, באופן פרדוכסאלי, דווקא ההישארות בתוך המסגרת מעוררת את השאלה – איך אפשר היה לעשות להם את זה?

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top