האם לא מאוחר מדי – עד מתי כדאי לפנות לטיפול

Written by on יולי 20, 2013 in טיפול נפשי /פסיכותרפיה with 0 Comments

Time

לאחרונה, פונים אלי יותר ויותר אנשים מבוגרים, בשאלה, האם בגילי המתקדם לא מאוחר מדי להתחיל טיפול? (מהו גיל מתקדם, זה כבר עניין לאינטרפרטציה אישית, יש אנשים שלגביהם גיל מתקדם, בא בימים, הוא 25, וטור זה בוודאי מופנה גם אליהם, אבל הכוונה היא לאנשים שמסתובבים באזור ה- 60, צפונה). טיפול, הרי, אורך מספר שנים. אם כך, הם שואלים, כדאי בכלל להתחיל? כמה זמן אוכל להנות מפירותיו?

תשובתי לפונים האלו היא, שבעיני, גם אם יוכלו להנות מפירות הטיפול, חמש דקות בלבד, חמש דקות של אושר ותחושת חיים אמיתית,ייראו חייהם שונים לחלוטין, מחייו של מי שלעולם לא יחווה זאת. זוהי כמובן דוגמה קיצונית, אבל אני עומדת מאחורי מילותי. כל זמן שאנו חיים, אנו חיים, ופירוש של דבר, שקיימת האפשרות לחיים של משמעות. המשימה העיקרית שלנו בחיים האלו היא לחיות אותם, לא לחלוף על פניהם איכשהו. מי שעוצם את עיניו בתחושה ש'ניצח' במאבק הזה, וזכה לטעום את טעם החיים, כל חייו יקבלו משמעות שונה. של חיים ששווה לחיותם, חרף הקשיים. תימנע ממנו תחושת הריקנות של חיים חלולים.

השאלה הזאת, של האם לא מאוחר מדי, להתחיל משהו חדש בחיים, שיכולה, כאמור להישאל בכל גיל, מצפינה בתוכה שאלה עמוקה יותר. את השאלה של האם מותר לקוות. ואני מבחינה אותה מן השאלה של האם מותר לחלום. כי לחלום, בין אם אנו חושבים שמותר או אסור לחלום (בתירוץ שממילא שום דבר מזה לא צפוי להתממש), אנו חולמים. וזאת הבעיה עם חלום, שאנו יודעים שהוא שייך לעולם החלומות, ופוטרים עצמנו לפיכך, מלשאול את עצמנו באמת, האם זה מן האפשר. המקום שקשה להישאר בו, הוא המקום של המפגש של החלום עם המציאות, והוא המקום של התקווה, אך גם של הפחד.

העמדה הזו של מותר לקוות, היא עמדה חשופה מאד, שבירה ושברירית. כי היא מחזיקה בתוכה את הצורך לשלוט באופן מבוקר כלשהו בעוצמות הכמיהות לטוב שיש בתוכנו, שמתעוררות מיד כשאנו סודקים סדק צר לאפשרות של תקווה, ומאידך, היא מחזיקה את הצורך להגן על עצמנו מפני האכזבות הצפויות. איך אפשר להיות במקום שהוא לא לגמרי סגור, ולא לגמרי פרוץ? זוהי עמדה שקשה מאד להחזיק בה. רובנו מוצאים עצמנו בחיים באחד הקצוות של הרצף הזה, בין פתיחות לסגירות. בצד האחד של הרצף אנו מוצאים עצמנו 'מוחלטים'. הגפנו את כל התריסים, וסגרנו את כל המדפים בפני התקווה. ברור לנו ששום דבר טוב לא יכול לקרות באמת. נלווית לכך בד"כ מרירות או ציניות. זו עמדה שמגבה את עצמה בהרבה "הוכחות" מהמציאות. (כמו למשל, אני מבוגר מדי, לא אספיק להנות, חבל על המאמץ). "הוכחות " אלה, הן לרוב, רציונליזציות. מין הסבר הגיוני שאנו מלעיטים בו את עצמנו, על מנת שלא לראות, שבבסיס, עמדתנו נובעת ממניעים אמוציונליים, שהפחד להיפגע, להתאכזב, סתם את הגולל על מעין התקווה שבתוכנו. בצד השני של הרצף, הפתיחות היא כה גדולה, שהיא פרוצה ולא מגינה דיה מן הסכנות האורבות לכולנו במציאות. אנו נותנים לכמיהות שלנו להציף אותנו בעוצמה כזו, שאנו נדחפים על ידן למקומות חסרי הבחנה, חסרי סיכוי אמיתי, שמובילים אותנו בסופו של דבר לאכזבה הבלתי נמנעת, ולהתרסקות. זו העמדה שנאחזת בכל אדם ובכל ארוע, מבלי לסנן ולזהות, שלא תמיד שם הכתובת הנכונה.

העמדה של מותר לקוות, היא מקום , שאנו חשים בו את התנודה המתמדת בין פתיחות לסגירות. זהו מקום רגיש וכואב. אנו נותנים לסימנים של תקווה לחלחל לתוכנו, אך בכל רגע ורגע, חשופים לסגירות שמופיעה מיד ברגע של כאב ואכזבה. ואז אנו נאבקים בסגירות תוך שאנו שואלים את עצמנו, האם היא במקום, האם אין מקום לתת עוד צ'אנס לפתיחות? זהו מאבק אינסופי. מרגע לרגע. לא תמיד אפשר להחזיק בעמדה הרוטטת הזו. תקופות ארוכות בחיינו אנו מעבירים מבלי לדעת, כי סגרנו את הדלת. אבל כשאנו משאירים את החרך הצר הזה פתוח, תיאורטית, הכל אפשרי. כי כשנותנים לתקווה מקום, משהו טוב מוכרח לקרות.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top