איך זה עובד – כיצד קורה שינוי בטיפול

Written by on יולי 20, 2013 in טיפול נפשי /פסיכותרפיה with 0 Comments

Change
לאחרונה שמעתי, שמהנדסים הצליחו ליישר את מגדל פיזה, ולהציל אותו מסכנת נפילה שאיימה עליו. לקח להם כמה שנים לחזק את היסודות, ולבנות תמיכות מתאימות. אבל ראו זה פלא, אפילו עקמומיות של מגדלים ניתן לתקן. ומה באשר לבני אדם? עד כמה ניתן ליישר אותם? לאיזה סוג של שינוי ניתן לצפות מטיפול? ואיך יכול להיות, שמילים יכולות לגרום לשינוי? הלא מילים הן רק מילים, רק דיבורים.. איך נולד מהן שינוי?

זה מזכיר לי בדיחה. זוג חברים,יושב בבית קפה, ומתבונן בשתי נשים היושבות בקפה ממול. 'אתה רואה', אומר האחד לשני, 'אחת מהן היא אשתי, והשניה היא המאהבת שלי'. 'בדיוק הוצאת לי את המילים מהפה', עונה לו חברו. טוב, לא ממש קשור לענייננו, אבל מצביע על כך שמילים יכולות לשנות את תפיסת עולמנו בהרף עין.

למילים יש כוח רב עלינו, רב מכפי שאולי אנו מוכנים להודות. חישבו למשל, על משפטים ששמעתם מהוריכם בילדותכם. משפטים שחוזרים וחורצים בכם חריצים, ומייסרים אתכם, בנסיבות שונות, שנים רבות לאחר שהילדות הסתיימה. ('אתה שובב', 'תמיד היית בלגניסט', 'מתי תלמד להתחשב באחרים?'). ציפיות של הורינו מכוונות אותנו, ('סוף סוף הם יכולים להיות גאים בי…'). הביקורת שלהם, התפעלותם, כל מה שנטעו בנו במילים לחשוב על עצמנו – כל זה מנווט את דרכנו. אם נטעו בנו אמונה, כי אנו מוצלחים, כך נפעל. נוכל לקחת על עצמנו סיכונים מחושבים, ולעמוד בהם בהצלחה. אם נטעו בנו תחושה, כי דבר לא יצא מאיתנו, גם חיינו ייראו כך. מילים הן מה שמפעיל אותנו, כי אנו מערכת תודעתית, והתנהלותנו עוברת ברובה דרך מדיום של חשיבה. גם הרגשות שאנו חשים מתורגמים למילים של – שמחה, עצב, כעס, וכו'. יתירה מזו, כשחוויות מסוימות שלנו אינן מתורגמות למילים, ואינן ברות חשיבה, או אז מופיעים כל מיני סימפטומים – גופניים בד"כ – אשר עשויים להיעלם רק כאשר ניתן לנסח במילים, אותן תחושות בלתי מדוברות. מילים הופכות חוויה לממשית. הן נותנות תוקף לקיומה. כך הן בונות מציאות רגשית.

אך לא זה העיקר. השינוי בטיפול, נגרם אמנם על ידי מילים, אך אלו משמשות אמצעי לקשירת קשר. לא השיחות כמפגש של דיבור יוצרות את עיקר השינוי, אלא הזיקה שנוצרת עם המטפל. איך זה עובד?

כפי שאמרנו קודם, זהותנו נקבעת על ידי סביבתנו הקרובה. סביבתנו הקרובה יכולה לחזק, להחליש או להתעלם מקווים ייחודיים לנו. ההדהוד של סביבתנו כלפינו נספג בתוכנו, ועובר תהליך של הפנמה: דהיינו, מתגבש לאיזו תפיסה עצמית, שאנו מכנים אותה – דימוי עצמי, או בטחון עצמי. תפיסה עצמית זו, היא המנוע שמפעיל אותנו. תפיסתנו העצמית אינה עניין אובייקטיבי בלבד. נכון שאם ילדה יפה זוכה להתפעלות על המראה שלה, ניתן לומר שהיא קבלה התייחסות לתכונה 'אובייקטיבית' שלה. אבל רוב המרכיבים בתפיסתנו העצמית אינם אובייקטיביים, אינם ניתנים למישוש, והם תלויים כמעט לחלוטין באופן בו 'ראתה' אותנו סביבתנו הקרובה.

הסביבה הקרובה, יכולה 'לטעת' בנו תכונות שאינן שלנו. לא תמיד אנו יודעים על כך. ההשפעות של זה יכולות להיות מרחיקות לכת. אנו יכולים לחיות בתחושה שאנו 'רעים', למרות שפנימיותנו זכה וטהורה, או להסתובב בעולם עם תפיסה שאנחנו אגואיסטים, למרות שאנו נדיבים ורחבי לב. כולנו משלמים מחיר בחיינו, על כך שניטעו בתוכנו חלקים, תכונות, צדדים, שאינם שייכים לנו, ואנו ממשיכים לחיות אותם כאילו זה אנחנו, וגם להתייסר בגינם. לא פעם אני משתאה לראות אנשים שגדלו עם פער מדהים בין מי שהם באמת, ומי שגדלו להאמין שהם.

ככל שאנו סובלים יותר בחיינו, ניתן לומר, שסביבתנו הקרובה לא 'ראתה' אותנו כפי שאנו באמת, ולימדה אותנו לחשוב על עצמנו באורח שגוי, עקמומי. זה יוצר מלכוד בלתי אפשרי, בין מי שאנו 'באמת', בתוכנו, ומי שאנו מצליחים לממש, בחוץ, במציאות. הפער בין הדברים יוצר כאב ותסכול.

האושר שלנו נקבע במידה לא מבוטלת על ידי השאלה עד כמה אנו מביאים לידי ביטוי את עצמיותנו,(עצמנו 'האמיתי'), ועד כמה אנו חשים ש'רואים' אותנו, כלומר, מעריכים ואוהבים אותנו על מי שאנחנו. לכן, תפקידו של הטיפול 'לשחרר' אותנו מן הכלא הפנימי, ולאפשר לנו חופש להיות באופן יצירתי, מתהווה, ומשתנה ללא הרף – מי שאנו 'באמת'.

כיצד זה נעשה?

עד כה הבנו, כי הדימוי העצמי שלנו נבנה על ידי סביבתנו. פירושו של דבר, שלסביבתנו השפעה מכרעת על מי שאנחנו. אנו נבנים בתהליך של הפנמת ה'מבט' של הסביבה עלינו. ה'מבט' הזה הופך להיות מי שאנחנו. כך גם בטיפול. המטפל, מביא עמו 'מבט' חדש על המטופל, מבט מדייק יותר, קרוב יותר לצרכי ההתפתחות של המטופל. מבט, שמאפשר לזרעי העצמי לנבוט ולצמוח באופן קרוב יותר לעצמי ה'אמיתי' של המטופל (כפי שזה נחווה על ידו). ה'מבט' החדש של המטפל על המטופל, מופנם בתהליך הדרגתי על ידי המטופל, והופך להיות העצמי ה'חדש' שלו. באופן מוזר, מהלך זה אינו מתקבל על ידי המטופל בזרועות פתוחות. לרוב הוא נלחם על התפיסה העצמית השגויה שלו, ומסרב להאמין שיש בו, יותר ממה שראה קודם לכן בעצמו. הוא חושש לקוות שיכולה להיות גאולה אמיתית לעצמיותו, חושש להתאכזב. אבל לאט לאט, הופך המבט הטיפולי להיות המבט שהמטופל יכול להחזיק בו בתוכו, ובהתאם לכך, משתנים תפיסתו העצמית, ותפקודו.

משמעות הדבר היא, שעומק השינוי בטיפול יכול להיות רדיקלי, שינוי אישיותי ממשי, אם נתאזר בסבלנות הדרושה לתהליך זה.

הירשם

אם נהנית ממאמר זה, הירשם עכשיו כדי לקבל מאמרים נוספים

Subscribe via RSS Feed

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Top